השאלה שלי היא: יצחק – מה כל כך מצחיק? לפי השם שלו – מהשורש 'צחוק' – היינו מצפים שיהיה משהוא שמח, מצחיק, וזורם באופיו. אבל במציאות החיים שלו היו לכאורה עצובים ופסיביים – כנער הוא כמעט נהרג על ידי אביו, בזיקנתו אישתו ובנו מרמים אותו, ובין לבין הוא בעיקר חוזר על מעשים שאברהם אבינו כבר חידש.
אם נשווה את יצחק לשאר האבות, אפשר בהחלט להבין למה הוא זכה לכינוי
The Accidental Patriarch
אבי האומה המזדמן.
לדוגמא, יצחק זכה בחייו לשתי התגלויות מהקב"ה, לעומת 8 התגלויות של אברהם ו-5 התגלויות של יעקב.
או, הנה פסוק מסוף ספר מיכה :"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" – את מי לא הזכירו? איפה יצחק?
לכל תופעה כזאת שנראית לכאורה כנחיתות של יצחק – יש הסבר ותשובה. אבל אם נמשיך בהשוואה בין יצחק לשאר האבות, נראה שבכמה עניינים מהותיים, יצחק עולה על שאר האבות וזוכה ליחס מועדף מהקב"ה.
לדוגמא, כל האבות מקבלים הבטחה מה' של "והרביתי את זרעיך". אלא שאברם ויעקב מקבלים את הנבואה הזאת בחלום ובתוך משל – ככוכבי השמים או כחול הים. רק אצל יצחק הקב"ה מתגלה בלי חלומות ובלי דוגמאות.
"וברכתיך והרביתי את זרעיך בעבור אברהם עבדי"
יצחק כנראה לא צריך הסברים וויזואליים והוא לא צריך שזה יתרחש בחלום.
לפי הרמב"ם, זו המדריגה הכי גבוהה של נבואה – שהקב"ה מדבר אל הנביא ישירות, ללא אמצאים או תיווך. ומי זוכה למדרגה הזאת – לא אברהם ולא יעקב – רק יצחק.
עוד דוגמא לקדושתו המיוחדת של יצחק:
שאר האבות זוכים לשם נוסף מה' – אברם נהיה אברהם, ויעקב מקבל שם נוסף – ישראל. רק יצחק נולד יצחק ונשאר יצחק. אבל, שלא כמו שאר האבות, יצחק מקבל את שמו המקורית לא מהוריו אלא ישירות מהקב"ה: "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק"
יצחק אינו מקבל שם נוסף מה' כמו שאר האבות, כי הוא לא צריך – הוא כבר מתחיל את חייו עם השם האלוקי שלו.
דוגמא נוספת – שאר האבות זוכים שהקב"ה קורא להם בשם פעמיים – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב". רק יצחק אינו זוכה לקריאה כפולה – כאשר ה' קורא לו, הוא אומר רק "יצחק" פעם אחת. הזוהר מסביר את זה ככה: (עם פירוש של הרב מוטי אלון):
למה נח נח תרי זמני? (למה מופיע פעמיים?)?
אית ליה רוחין (בכל צדיק וצדיק בעולם ישנם שתי רוחות, שני צדיקים)
רוחא חד בעלמא דין, ורוחא חד בעלמא דאתי (הוא חי פה והוא חי כל הזמן באמביוולנטיות מאוד קשה בין הצדיק שבעולם הזה והצדיק שבעולם הבא, בין הצדיק שנמצא כאן והצדיק שנמצא שם)
והכי תשכח בכלהו צדיקי (וכך תמצא בכל הצדיקים)
משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם
שמואל שמואל, שם שם (ועכשיו העיקר)
בר מיצחק דלא כתיב ביה, כמה דכתיב בהו (לא כתוב בו כמו
שכתוב בהם, מדוע?)
בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא (כיוון שיצחק בשעה שקרב על גבי המזבח בעקדת יצחק)
נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא (יצאה ממנו נשמתו שהייתה כאן)
וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים (כשאברם בירך 'מחיה המתים')
תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי (נכנסה בו הנשמה לא של העולם הזה אלא של "עלמא דאתי" ומרגע זה הוא מת חי. מרגע זה הוא חי כאן אבל הוא בכלל לא חי כאן)
בגין דא תשכח ( בגלל זה תמצא)
דלא ייחד קב"ה שמיה אלא על יצחק (למה רק עליו הוא ייחד את שמו, למה רק לו הוא קרא כך?)
בגין דאתחשב כמת
אז הזוהר מסביר את המידה המיוחדת של יצחק אבינו. הרי בספר בראשית ישנם בעצם שני סיפורים שונים, משולבים זה בזה. מצד אחד, יש את סיפורו של ההבטחה של הקב"ה לאברהם ולצאציו, שהם יהיו לעם גדול ורב, ושיירשו את ארץ ישראל. זה הסיפור של רוחא דעלמא דאתית, של העולם העליון. במקביל, יש בבראשית את סיפורו של משפחת אברהם, סיפור מלא הווי של עלמא דין (העולם הזה), עם סיפורים עסיסיים של שנאת אחים, קנאה, רמייה, נקמה וכו'. אנו נשאבים לתוך סיפורים כאלו, סיפורים של העולם הזה, ושוכחים שיש בכלל פרספקטיבה אחרת, נקודת מבט שבו המזימות והרצונות של אנשים בני תמותה בעצם משרתים את סדר היום של ה'.
אם לחזור לשאלה שבה פתחתי – מה כל כך מצחיק ביצחק? לפי הזוהר, יצחק מסתובב בעולם הזה עם נשמה של העולם העליון - הוא רואה את העולם הזה מהבפרספקטיבה של העולם העליון, וזה מצחיק. מנקודת ראות כזאת, יצחק רואה איך נזיד עדשים שיעקב מבשל מקדמים את רצון ה', איך עור גדיים וצמר שיעקב לובש בכדי לרמות את אביו גורמים לברכת ה' להגיע לאן שצריך להגיע. החיכוך בין תוכניותיו של ה' והמזימות והתחבולות הפרוזייות של העולם הזה – זה האבסורד שמצחיק את יצחק.
לסיום, לא בכדי יש לנו 3 אבות, וכל אחד מלמד אותנו מידה אחרת. לפי הזוהר, לפחות, המידה שעלינו ללמוד מיצחק זו מידת הפרספקטיבה, היכולת לראות מעבר ל"כאן ועכשו", מעבר לבעיות היום-יומיות של עם ישראל, ולהבין שיש פרספקטיבה אחרת, של עולם העליון, שבה אנחנו משרתים את רצון ה', עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן.
שבת שלום!
No comments:
Post a Comment